הבהלה לזהב של ישראל 

כהיסטוריון לשעבר למדתי שממלכות  קמות  ונופלות על מוצר מסויים שנדירותו וחסרונו גורמים לאותה מדינה לגייס את מיטב משאביה על מנת למלא את המחסור. כך, למשל, הפכה פורטוגל של המאה ה-16 לאימפריה שהתבססה על יבוא פלפל ושאר מיני תבלינים נדירים מהמזרח אל שולחנם של עשירי אירופה. כך גם המאבקים הקולוניאלים שהגיעו לשיאם במאה ה-19, כשכבוד לאומי ואינטרסים כלכליים שולבו זה בזה. זהב, יהלומים, נפט, הביאו עד כה לאינספור מלחמות שמאחוריהם עמדו טייקונים וקבוצות כלכליות עתירות כוח שעמדו מאחורי מנהיגי אותן מדינות.

כמדינה ענייה בעליל במחצבים ועד שנתחיל באמת להנות מרווחי מרבצי הגז שנמצאו לאחרונה, הופכות אצלנו הדירות בפרט והנדל"ן בכלל למכרה הזהב הלאומי. במדינה קטנה, כמעט זערורית, שרובם המכריע של תושביה מכונסים לעייפה על פני שטח שגודלו, כן כן, כשטחה של לונדון רבתי, מחדרה בצפון ועד אשדוד בדרום, המאבק על כל פיסת קרקע ועל עוד כמה בלטות בסלון, יהפוך מן הסתם למלחמה אמיתית בעשור הקרוב בין אלה שיש להן ולבין אלה שיוותרו מחוץ למירוץ. לא עוד יהודים מול ערבים, חילונים מול חרדים ואשכנזים מול ספרדים, אלא כאלה שיש להם את מטיל הזהב הלאומי לבין אלה שיוותרו בחוץ.

שלא יהיה שום ספק. מחירי הדירות לא יירדו, אלא ימשיכו לעלות ולעלות. לא רק רק בגלל העדר היצע קרקע. לא רק בגלל עלות העובדים הזרים. לא רק בגלל תשומות הבנייה. לא רק בגלל המיסוי. לא רק בגלל עודף ביקוש על היצע. הסיבה העיקרית פשוטה הרבה יותר – קיימת קבוצת לחץ אדירה שבה חברים 70 אחוזים בקירוב מתושבי ישראל, קבוצת בעלי הדירות, החל מדיירי שיכונים בפריפריה וכלה בתושבי החוילות המעטירות של הרצליה פיתוח וסביון. קבוצת לחץ זו מתכנסת בערבי שישי, בסאלונים ביתיים ומבואה של בתי כנסיות, ומתהדרת בשיחת חברים בעדכון כלפי מעלה של ערך נכסיה.

אולם, לעומת אותה קבוצת לחץ, קיימים יותר מ-30 אחוזים, ומספרם רק הולך ועולה, של אלה שאין להם דירה וגם ככל הנראה לא תהיה להם דירה בעתיד הנראה לעין. מדובר, לסבר את האוזן, בכשניים וחצי מיליון, כן שניים וחצי מיליון אזרחי ישראל, רובם ככולם אזרחים טובים, שומרי חוק ומשלמי מיסים. את אותם שניים וחצי מיליון אפשר למצוא בכל רחבי הארץ. בגוש דן, חיפה, ירושלים, בגליל, בשפלה, בנגב. ותיקים כעולים. יהודים כערבים. יותר ויותר אקדמאים. יותר ויותר זוגות צעירים. יותר ויותר יוצאי צבא. נשמע אולי הזוי, אבל באחוזים מספר חסרי הדירה בישראל גבוה באחוזים יותר מזה שהיה בשנות השישים, ימי הפוסט מעברות, והצנע לכת ואפילו מיתון קשה. אז, בכל זאת, היה דיור ציבורי עממי. נכון, דירות קטנות, צפופות, בשיכונים מתפוררים, אבל בכל זאת דירות שהעניקו בטחון ליושביהן.

לכן, החישוב ששומה על ממשלת ישראל ומקבלי ההחלטות לעשות, איננו כלכלי גרידא. איננו כמה נקבל באמצעות מנהל מקרקעי ישראל על אותו מתחם קרקע. איננו כמה מיסוי נקבל. איננו איך נהג כלפי הקבלנים, איך ננהג מול המשקיעים ואיך ננהג בנושא הריבית על המשכנתאות, העובדים הזרים והמיסוי לסוגיו. החישוב צריך וחייב להיות חישוב של עלות תועלת לאומית ארוכת טווח – האם,באמת, נוכל להמשיך לנהל חברה אזרחית מאוזנת, נורמטיבית , לוחמת ומשלמת מיסים, זאת בזמן שמידי שנה, כן, כן נוספים עוד רבבות אזרחים למעגל חסרי הדיור. האם התשובה צריכה להיות באמצעות פירוק מנהל מקרקעי ישראל ושיווק ישיר במחירים מופחתים לעילא ולעילא לזוגות צעירים או חסרי דיור שזו להם דירה ראשונה של קרקע מדינה? האם באמצעות קידום בחוק של פינוי בינוי חובה של מתחמי ענק בערים הגדולות? האם באמצעות שכירות ארוכת טווח מוגנת? ואולי

שלושת הפתרונות הללו גם יחד? דבר אחד בטוח – אם מישהו, שם למעלה, לא יתעורר ויבין שצריך להתיך לאלתר את מטיל הזהב הלאומי הזה ולחלק אותו באופן הוגן בין אלה שאין להם, זה יהיה מאוחר מידי. גם להם. גם לכולנו.